החלטה בתיק ת"א 174386-09

בפני בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנותה, מחמת היותה לוקה בשיהוי וגם מחמת העדר עילה ומחמת היותה קנטרנית וטורדנית.

התובעת הגישה ביום 03.03.2003 תובענה (עב' 1506/03) נגד הנתבעות בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (להלן - התובענה הראשונה ו- בית הדין האזורי). על פי כתב התביעה התבקש בית הדין להכיר ביחסי התובעת והנתבעות כיחסי עובד-מעביד וכפועל יוצא בזכאותה של התובעת לזכויות שונות. בית הדין האזורי בחן את מערכת היחסים בין הצדדים וקבע, כי בין התובעת לנתבעות לא התקיימו יחסי עובד-ומעביד וכי התובעת סיפקה שירותיה לנתבעות כסוכנת ביטוח עצמאית והתובענה נדחתה. פסק הדין ניתן ביום 26.02.2008. על פסק הגישה התובעת ערעור. בדיון שהתקיים ביום 18.06.2008 בבית הדין הארצי לעבודה (להלן - בית הדין הארצי) קיבלה התובעת את המלצת בית הדין הארצי והודיעה על חזרתה מן הערעור והוא נמחק. בפסק הדין קבע בית הדין הארצי, כי הוא נענה לבקשת התובעת והורה על העברת התובענה לבית משפט זה, על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984, בכל הנוגע לסעדים, שאינם נובעים מיחסי עובד מעביד.

הצדדים אינם חלוקים על כך, שהתובענה הראשונה הוגשה במסגרת תקופת ההתיישנות. משכך, לא ברור, נוכח החלטת בית הדין הארצי, כיצד ניתן לטעון להתיישנות, שכן קבלת הטענה משמעותה ביטול החלטת בית הדין הארצי על העברת התיק לבית משפט זה.

בנוסף, לא ניתן לקבוע, כי התובענה התיישנה, נוכח סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות). 

סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות קובעים הסדר של השעיית מרוץ ההתיישנות, כאשר התביעה הוגשה במועד אולם נמחקה באופן שהתובע רשאי להגישה שנית:

15.        תובענה שנדחתה

הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

16.        תקופת התיישנות לאחר עיכוב

נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב..."

על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כאשר התובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגישה בשנית, התקופה שבין הגשתה לבין דחייתה לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות. על כך מוסיף סעיף 16 לחוק ההתיישנות וקובע, כי בידי התובע תהא תקופה של לכל הפחות שנה ממועד הדחייה לצורך הגשת התובענה מחדש.

בעניינינו, התובענה הראשונה הוגשה כאשר טרם חלפה תקופת ההתיישנות ועל פי החלטת בית הדין הארצי, הועברה לבית משפט השלום. מכל מקום, התובענה השנייה הוגשה בטרם חלפה שנה ממועד מחיקת הערעור ועל כן במועד הגשתה היא טרם התיישנה.

התובענה דנן נפתחה ביום 02.07.2009, היינו פחות משלושה שבועות לאחר מתן החלטת בית הדין הארצי. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 08.02.2010, היינו 7.5 חודשים לאחר מתן ההחלטה והכל בטרם חלפה שנה מיום מתן החלטת בית הדין הארצי.

עוד טוענות הנתבעות, כי על פי סעיף 8ה' להסכם ההתקשרות בין הצדדים, ככל שהתובעת ביקשה להשיג על חשבונות ותשלומים שהתקבלו בידה, היה עליה לעשות כן תוך 30 יום מיום קבלתם ומשלא עשתה כן, דין תביעתה להיות מסולקת על הסף. דין הטענה להידחות. סעיף 8ה' להסכם ההתקשרות אינו מונע הגשת תובענה, אלא דן במשקלם הראייתי של ספרי החשבונות של חברת הביטוח.

כמו כן טוענות הנתבעות, כי דין התובענה להידחות בשל שיהוי קיצוני. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פורסם בנבו) בפסקאות 14-15 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, נדונו התנאים לתחולת שיהוי במשפט האזרחי:

השתהות בהגשת תובענה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה לגיטימית של נתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי:

"השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו המשפטי במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי...

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה...

איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה... לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו ... טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה.

התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע..."